אורלנדו לזרובסקי – כדי להשתחרר מטירונות קרבית, התלונן ר.ס. כי הותקף מינית בידי שני עובדי נקיון. אחד זוכה, אחד ריצה את עונשו בכלא... ואז זוכה

אלמלא היו הדברים מתועדים בפסקי הדין של בית המשפט העליון, קשה היה להאמין כי הארועים התרחשו בין כותלי בית המשפט של מדינת ישראל בשלהי המאה העשרים. נדמה כי מדובר באופרת סבון משפטית דמיונית. 

בשנות נעוריו בילה ר.ס. בקביעות במועדון הקאנטרי קלאב בכפר סבא, במסגרת מנוי משפחתי שהיה להוריו במועדון.

בשנת-1997 גויס ר.ס. לשירות צבאי ושובץ בניגוד לרצונו ל"גבעתי". 

כפי שהעיד בביהמ"ש:

"...היה לי פחד להגיע לגבעתי בגלל הטירונות של חצי שנה ... חיפשתי דרך להימנע מלשרת בגבעתי בגלל הטירונות ... רציתי להוריד פרופיל ... רציתי לצאת מהטירונות הזו ... אמרתי שאני לא יודע מה יקרה אם ישלחו אותי לגבעתי כי פחדתי מהטירונות".

במשך השבועיים בהם שהה בבקו"ם, ניסה ר.ס. "להוריד פרופיל", אך ללא הצלחה: 

"בשבועיים האלה, מאז התגייסתי, הייתי בוועדות רפואיות בחר"פ... הלכתי לרופא בבוקר והסברתי לו על כאבי הגב שהיו לי באותו יום, והוא חשב שמרוב הוועדות הרפואיות שעברתי אני מנסה להתחמק מהצבא".

ביום חמישי הופנה לקב"ן, אך לא נתקבל, והפגישה אצל הקב"ן נדחתה ליום ראשון בבקר.

במשך חופשת סוף השבוע, טרדה את מנוחתו של ר.ס. שאלה קשה:

"כל הזמן הזה הראש שלי היה במחשבות מה אני עושה, מה אני אגיד לקב"ן ביום ראשון ... שאלתי את אחי .. מה אני אגיד לקב"ן ואיך אני אצא מזה". 

ר.ס. זכה להארה:

"ביום ראשון בבוקר הלכתי מיד למשטרה כי הייתי צריך להיות אצל הקב"ן בשעה עשר".

בדרך לקבן עבר ר.ס. במשטרה והתלונן כי משנת 1991 (בהיותו בן 11), הותקף מינית בידי עובד נקיון בקאנטרי קלאב בכפר סבא, אורלנדו לזרובסקי, אשר עשה בו, לדבריו, מעשים מגונים ומעשי סדום במשך כשנתיים. עוד התלונן כי כחודש או חודשיים אחרי שלזרובסקי עזב את עבודתו במועדון, החליף אותו עובד נקיון אחר  - גרגורי שניידר, שהחל לבצע בו בדיוק את אותם המעשים במשך כשנתיים נוספות. 

ר.ס. דאג לקבל מהמשטרה אישור על הגשת התלונה, כדי להציגו לפני הקב"ן ושוחרר מצה"ל בפרופיל 24.

ארנלדו לזרובסקי וגרגורי שניידר  הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בעבירות של מעשה מגונה ומעשה סדום באדם שטרם מלאו לו 14 שנים. במישור העובדתי, כפרו שניהם באשמה. 

במישור הפרוצדורלי, הוסיף שניידר וטען כי בתקופה המיוחסת לו כבר היה ר.ס. מעל גיל 14 ומשכך הסמכות לדון בעניינו אינה מוקנית לבית המשפט המחוזי אלא לבית משפט השלום. 

כפי שיתברר לימים - באופן פרוזאי, טיעון משפטי זה הציל את שניידר מהרשעה ומאסר מיותרים.

המשפטים הופרדו – לזרובסקי נשפט בבית המשפט המחוזי, ואילו משפטו של שניידר הועבר לבית משפט השלום. 

ב-27 ביולי 2000 הורשע לזרובסקי (בהתבסס על עדותו של ר.ס.) בביהמ"ש המחוזי, ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל ותשלום פיצוי כספי למתלונן. 

גם שניידר הורשע (בהתבסס על עדותו של ר.ס.) בבית משפט השלום, ונגזרו עליו 4 שנות מאסר בפועל ותשלום פיצוי כספי למתלונן. 

לאור האמור, גם הערעורים של לזרובסקי ושניידר נידונו בשתי ערכאות שונות בבתי משפט שונים.

ערעורו של לזרובסקי (אשר הורשע, כאמור, בבית המשפט המחוזי) נדון בפני ביהמ"ש העליון (השופטים ת' אור, א' פרוקצ'יה וא' א' לוי). 

ערעורו של לזרובסקי, בבית המשפט העליון – נדחה, והוא נשלח לרצות את מאסרו בכלא. 

ערעורו של שניידר (אשר הורשע, כאמור, בבית המשפט השלום) נדון בפני ביהמ"ש המחוזי (השופטים נ' אחיטוב, ז' המר וד' ברלינר). 

ערעורו של שניידר, בבית המשפט המחוזי – הוביל לחילוקי דעות בין השופטים:

השופטת נורית אחיטוב קבעה כי: 

"העובדה כי השניים, אורנלדו (לזרובסקי) והמערער (שניידר), השתמשו באותם ביטויים ועשו את אותם מעשים, ככל היותה תמוהה, אינה מצביעה בהכרח שהדברים לא יתכנו וכי הם מופרכים על פניהם. לא מן הנמנע שאורנלדו שיתף את חברו לעבודה - ביכולת ההשגה של הקטין לבצוע מעשים מיניים, והסביר לו מה לומר והיכן ואיך לבצע המעשים..."

לפיכך, פנתה השופטת אחיטוב לחבריה להרכב בהצעה: 

"הנני מציעה לחברי לדחות את הערעור באשר להרשעה".

באשר לעונש, הבהירה השופטת אחיטוב:

"המערער הוא בן 71 שנה. שהה במחנה ריכוז ואינו בריא. אשתו נפטרה השנה. מאז בצוע המעשים עברו 8 שנים... יחד עם זאת... אופי המעשים, משכם, גילו הקריטי של המתלונן - שהיה בגיל התבגרותו המינית, כל אלו הם שיקולים לחומרה, המגמדים את משקל נסיבותיו האישיות של המערער… העונש שהוטל, הגם שמדובר באדם בן 71 ללא עבר פלילי, אינו חמור במידה כזו המצדיקה התערבות... לפיכך אני מציעה לחברי, לדחות גם את הערעור לעניין העונש".

למזלו של שניידר, לא קיבלו חבריה של אחיטוב את המלצתה. 

"קראתי את חוות דעתה של עמיתתי, כב' השופטת נ' אחיטוב אולם דעתי היא שיש לקבל את הערעור ולזכות את המערער.

...זה המקרה בו לוחש לי "הקול הקטן והחרישי", כדבריו המרתקים של השופט מ' חשין, כי "זה לא זה" ... והקול ממשיך ואומר לי שיש ספק סביר באשמתו של המערער.

...דעתי היא, שלא ניתן לבסס הרשעה על עדותו של המתלונן - ובלעדיה אין מאומה.

...לדעתי, זה המקרה בו יכולה וצריכה ערכאת הערעור להתערב בקביעת ממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית.

...אין מחלוקת כי תלונתו של המתלונן הייתה כבושה. לא יכולה להיות מחלוקת על כך, שהגילוי היה מתוכנן בעיתויו, כדי להשיג באמצעותו טובת הנאה (ביטול הצבתו ליחידה קרבית); טובת הנאה אותה לא הצליח להשיג בניסיונות בלתי נלאים בבקו"ם להורדת הפרופיל הרפואי, בדרכים "קונוונציונליות" של תלונות רפואיות.

...ענין מטריד נוסף הוא תיאוריו של המתלונן את מעשיהם והתנהגותם של המערער (שניידר) ושל לזרובסקי. ...בהודעתו הראשונה של המתלונן במשטרה, מתאר הוא את מעשי השניים, כתעתיק מדוייק, ... המערער (שניידר)  "ביצע בי את אותם מעשים שביצע בי ארמנדו. הוא עשה את אותם דברים ... כמו שהקודם עשה". ...שניהם "גם הראשון וגם השני שכנעו אותי פסיכולוגית שהכל בסדר". 

שניהם החלו את מעשיהם באופן זהה: הם פשוט פנו למתלונן והורו לו להיכנס לשירותים; ובכלל, שניהם השתמשו באותן מילים.

כך למשל: המערער (שניידר) שכנע אותו במילים "אל תיכנס לבד בוא אלי", ממש כמו לזרובסקי: "זה לא טוב להיכנס לבד, תכנס איתי".

וכן, המערער (שניידר) נהג לומר לו "לא צריך חברה, תבוא אלי". וראה זה פלא, גם לזרובסקי אמר לו תמיד, "לא צריך חברה, בוא אלי". ממש תעתיק מושלם, כמו תאומים סיאמיים.

השיטות של שניהם היו זהות, וכללו מעשים זהים מעוררי גיחוך: כשהמערער ראה אותו בשירותים היה נכנס לתא צמוד, "היה יורד ממש עד הרצפה, היה רווח בין התאים של השירותים והיה מנסה לשלוח ידיים כדי לגעת בי. הוא היה מתכופף ... נכנס לתא הצמוד ושולח ידיים ומנסה לגעת בי ... תוך שכנועים לבוא אליו לתא, להיכנס אליו". למותר לציין, כי גם לזרובסקי נהג בדיוק כך: "...ניסה להציץ מתא שירותים שכן, כשהייתי בשירותים, ברווח שהיה בין הרצפה לסוף הדלת. הוא ניסה לשלוח ידיים, הרווח מספיק גדול, היו הרבה מקרים כאלה. הוא היה מתחיל עם ההשפעות שלו...".

לתמיהה שבעדות הזו לא ניתן כל הסבר.

לא הוכח קשר מיוחד, או בכלל, בין לזרובסקי לבין המערער (שניידר). לגירסתו של המתלונן, המערער (שניידר) החל את עבודתו בקאנטרי קלאב "כחודש או חודשיים" אחרי שלזרובסקי עזב.

לזרובסקי, כפי ששמו הפרטי ארנלדו - מעיד עליו, היה דובר ספרדית. המערער (גרגורי שניידר) עלה מאוקראינה בשנת 1990 ודיבר רוסית.

שני האנשים הללו, שהדבר המשותף היחיד ביניהם הוא גילם הגבוה והיותם עובדי ניקיון בקאונטרי - ללא רקע משותף או קשר מוכח ביניהם, שעבדו בתקופות שונות, זה לאחר זה - ביצעו במתלונן מעשים זהים בדיוק, באותן שיטות בדיוק, באותו מקום, בהשתמשם במילות שכנוע זהות כמעט מילולית; כאילו לזרובסקי "הוריש" למערער (שניידר) את המתלונן, על מילות הפיתוי והשכנוע.

זהו צרוף מקרים מדהים. המערער (שניידר), שבא במקומו של לזרובסקי באותה עבודה (כחודש-חודשיים אחריו), הוא בעל אותן סטיות או נטיות מיניות כמוהו, ושמכל אלפי חברי הקאונטרי (או לפחות מאות הילדים), גם הוא בחר את המתלונן, באותן שיטות, באותן מילים ולאותם מעשים.

המתלונן ביקש להדגיש את להיטותו של המערער ואת נחישותו בביצוע המעשים בו. בבית המשפט סיפר שהמערער היה "רודף אחרי כל היום ... היה רודף אחרי ... עקב אחרי עם מגב למגרשי הכדורגל והכדורסל שם שיחקתי... הוא היה מחפש איפה שאני נמצא... בעקרון זה היה ממש כמו חתול ועכבר, איפה שאני הולך הוא אחרי. אם אני במגרשים של הספורט או בחוגים, היה שם ... מקום שמשכירים גלגיליות ... והוא היה מחכה שם..." 

הואיל והמתלונן הגיע לקאונטרי כמעט מדי יום, נראה שלמערער, שהיה עסוק בעיקוב וברדיפה אחריו, נותר זמן מועט לביצוע עבודתו. כך שיש לתמוה כיצד זכה המערער בשבחים מפי מעבידיו ומנויים אחרים בקאונטרי, שהעידו כי היה עובד מסור שביצע את עבודתו לשביעות רצון כולם.

אולם, מי שתוהה עדיין כיצד נהג לזרובסקי, הינה התשובה, וכמה מפליא, בדיוק כמו המערער : "גם לזרובסקי "היה רודף אחרי"... פשוט כמו צל, לאן שאני הולך הוא אחרי, תמיד היה מסתובב עם המגב";

ולא יאמן, אפילו השימוש באותו דימוי זהה אצל המתלונן, כאילו העתיק את עדותו ושיבץ בסיפור את המערער (שניידר) במקום לזרובסקי: "זה היה כמו חתול ועכבר" ואצל המערער (שניידר): "זה היה ממש כמו חתול ועכבר".

בית משפט קמא לא התייחס לצרוף המקרים המדהים הזה ולעובדה שמעשיו והתנהגותו של המערער, היו על פי גירסתו של המתלונן, תעתיק כמעט מושלם, זהה בכל, של מעשיו והתנהגותו של לזרובסקי. בית משפט קמא הסתפק בכך שקיבל כאמינה את גירסתו של המתלונן, לפיה ראה את המערער משוחח עם לזרובסקי ... לא ברור מתי ראה אותם משוחחים, שהרי לדבריו, כמצוטט לעיל, המערער הגיע לקאונטרי רק כחודש או חודשיים, לאחר שלזרובסקי עזב.

מכל מקום, גם ההנחה שהמערער ולזרובסקי הכירו זה את זה, כפי שהניח בית משפט קמא - אין בה שום תשובה או הסבר לתמיהות ולצרוף המקרים המדהים - עליהם הצבעתי באריכות ובפירוט.

המעשים בוצעו במתלונן, על פי הנטען על ידו, בתאי השירותים. תאים אלה הם חלק ממתחם אחד, הכולל, ללא מחיצות או הפרדה, את תאי השירותים, תאי המקלחות, מלתחה וכיורי רחצה וגילוח.

הקאונטרי הוא הגדול בעיר כפר-סבא, וחברים היו בו כ-1,000 עד 1,400 משפחות, כפול 3.8 איש ממוצע למשפחה. כמעט כל מי שבא לקאונטרי לפעילות כזו או אחרת נזקק למתחם המלתחות, המקלחות והשירותים. אמנם לא כל השעות עמוסות, אך המתלונן עצמו סיפר, כי המעשים בוצעו בו גם בחודשי הקיץ בשעות הבוקר, ובתקופת הלימודים בשעות אחר הצהרים; ואישר כי "בתקופת הקיץ הקאונטרי עמוס במיוחד".

גם בשעות אחר הצהרים, בתקופת הלימודים, המתלונן היה בא, כאמור, להשתתף בחוגים ולשחק כדורגל וכדורסל - ויש להניח שלא היה לבדו.

התאים עצמם הם תאים צפופים... רוחב התאים, לדבריו, הוא 72 עד 75 ס"מ והמרחק מקצה האסלה ועד הדלת כ-40 ס"מ.

עוד אין מחלוקת, כי התאים אינם סגורים לחלוטין. מחיצות התאים מסתיימות בגובה של 15-20 ס"מ מן הרצפה, והתאים אינם סגורים מלמעלה. המחיצות דקות, ולדברי העדים ניתן לשמוע "כל קול" מן התאים, ולעתים נוהגים ילדים לשבת בתאים סמוכים ולדבר ביניהם", וכן "אפשר לשמוע במלתחות טוב טוב מה שקורה בשירותים". המתלונן עצמו אישר שמדובר "בחתיכת פלסטיק שזה בעצם החוצץ בין שני התאים".

כן ברור מדברי העדים, ש"אפשר לראות אם יש מישהו בשירותים, כשהדלת נסגרת, רואים רגליים של אנשים שעומדים".

המעשים שבוצעו, כנטען, במתלונן, בתדירות של כמעט כל יום, "עשרות רבות של פעמים", כללו מלבד המשחק המקדים של ... גם ... מלאים... עד שהמערער (וכן לזרובסקי) בא על סיפוקו. המתלונן מתאר את ...

המערער צריך היה להתכופף כדי ... ואחר כך ... כל זה נמשך פרק זמן הדרוש לאדם "זקן" כהגדרתו של המתלונן למשחק המקדים, לזיקפה ולבעילה, בתא הצפוף שמחיצותיו עשויות מפלסטיק וכל מי שנמצא במתחם המלתחות, יכול לשמוע את הרחשים ולראות את הרגליים של השוהים בתאי השירותים.

האם המערער לא חשש, בכל אותן עשרות פעמים, אפילו בימי הבוקר העמוסים בחופשה הגדולה בקיץ, שמי מבין המבקרים הרבים במועדון יכנס למתחם ויזקק למלתחות, או למקלחות או לשירותים?

הייתכן שכל אותה תקופה של שנה וחצי או שנתיים, איש לא נכנס למתחם המלתחות, בכל אותן עשרות פעמים, ואם נכנס לא ראה את הרגליים ולא שמע שום רחש, שום אנחה, אף לא ממגע הכרחי של הגופות במחיצות הפלסטיק, עקב... בתא הצפוף מאוד?

מכל הסיבות הנזכרות לעיל, אותן סקרתי, בכוונת מכוון, באריכות ובפרוטרוט - דעתי היא, שלא ראוי היה ליתן אמון בעדותו של המתלונן ולהרשיע על פיה את המערער; זאת בלי להיזקק לסוגיות נוספות שעלו במהלך הדיון בבית משפט קמא ובערעור לפנינו.

אני מציע איפוא, לבטל את הרשעתו של המערער ולזכותו מן העבירות המיוחסות לו".

השופטת ד' ברלינר הסכימה עם השופט המר:

"...הביזאריות, כמעט הייתי אומרת הגרוטסקיות שבגירסה, לפיה שני אנשים מבוגרים, על גבול הזיקנה בזמן מעשה, "מורישים" זה לזה, כפי שכינה זאת חברי השופט המר...

ארנלדו כבר הורשע בביצוע עבירת המין במתלונן, וזוהי נקודת מוצא בתיק שבפנינו.

השאלה היא, כאמור, אם גם המערער, בנוסף לארנלדו, ביצע מה שמיוחס לו.

ב -21/10/2002 ביטל ביהמ"ש המחוזי את הרשעתו של שניידר וזיכה אותו מכל העבירות שיוחסו לו.

מסתבר למפרע כי, באופן פרוזאי - הטיעון המשפטי אותו העלה שניידר (בזכותו הועבר הדיון בעניינו לבימ"ש השלום) הציל אותו מהרשעת ומאסר שווא. 

אף כי הן שניידר והן לזרובסקי, הורשעו בערכאה הראשונה (זה בבימ"ש השלום וזה בביהמ"ש המחוזי), זכה שניידר לדין צדק בערעורו - בזכות העובדה כי למזלו הטוב, ההרכב האנושי של רוב שופטי הערעור שנתגלגל לדון בערעורו בביהמ"ש המחוזי,  הבין כי לא היה מקום להרשיעו, וכי יש לבטל את הרשעתו של שניידר ולזכותו מן העבירות בהן הורשע.

אילו היה נדון שניידר ביחד עם לזרובסקי (בביהמ"ש המחוזי), היה גם ערעורו נדון ונדחה בפני אותו הרכב שדן בערעורו של לזרובסקי (בביהמ"ש העליון) והוא היה נשלח לרצות עונש מאסר בכלא ביחד עם לזרובסקי.

בעקבות זיכויו של שניידר הגיש לזרובסקי (שסיים בינתיים לרצות את עונשו) בקשה למשפט חוזר. 

נשיאת ביהמ"ש העליון, מרים נאור, עמדה על כך שקיימת זהות עובדתית דומה מספיק בין ההאשמות שניצבו נגד שניידר לבין אלה שעמדו כנגד לזרובסקי, ומשכך יש בזיכויו של שניידר כדי להצדיק עריכת משפט חוזר ללזרובסקי.

השופטת נאור ציינה, כי בעוד שבעניין לזרובסקי נקבע כי עדות המתלונן מהימנה – הרי שבערעורו של שניידר קבעה דעת הרוב כי המתלונן אינו מהימן, וכי תלונתו תלונת שווא. הנשיאה נאור תהתה מדוע לפי שיטתה של השופטת ברלינר, יהיה זה דווקא שניידר שיזוכה ולזרובסקי יורשע, ולא להיפך. זאת, בשעה שאין שוני מהותי בתלונות נגדם או במערכת היחסים הנטענת שלהם עם המתלונן.

ביום 28.12.2005  קיבלה נשיאת בית משפט העליון, מרים נאור, את בקשתו של לזרובסקי  למשפט חוזר. 

בית המשפט העליון החזיר את הדיון בעניינו של לזרובסקי, לבית המשפט המחוזי, לקיום משפט חוזר – אולם בזאת טרם באה מסכת ייסוריו אל קיצה. 

בית המשפט המחוזי קיים "משפט חוזר" ללזרובסקי, אך קבע שוב (ב-6.10.08) כי השתכנע מאמינות המתלונן (ס.ר.) ושב והרשיע את לזרובסקי.

לזרובסקי הגיש ערעור חדש (הפעם - על הרשעתו ב"משפט החוזר") לבית המשפט העליון.

נראה כי הפעם נפלו טיעוניו סוף כל סוף, על אוזניים קשובות.

במסגרת ערעור זה (למעלה מ-10 שנים לאחר שהורשע לראשונה, ושנים רבות לאחר שסיים לרצות את מאסרו) העלה שופט בית המשפט העליון, ס' ג'ובראן, תהיות קשות באשר להרשעה: 

"הייתכן כדבר הזה? לאחר שעיינתי בכלל החומר, נאלץ אני לומר כי לא מצאתי בו הסבר המניח את הדעת ומשקיט את המצפון. הייתכן מצב בו שני אנשים מבוגרים, עולים חדשים מארצות שונות, ואשר אין ספק כי גם אם נפגשו, לא בנקל יכלו לשוחח זה עם זה, יעמיקו ויטוו מזימתם סביב המתלונן? וכך, לאחר שהמערער (לזרובסקי) מסיים שנתיים בהן ביצע לכאורה במתלונן מעשים מחרידים,  בדרך מסוימת החוזרת על עצמה ואשר אינה נפוצה בעבירות מעין אלו ... "יורש" את מקומו שניידר, אשר באותם דברי חלקלקות מפתה את המתלונן, ממשיך לעקוב אחריו כפי שעשה המערער, מציץ תחת הדלת ונכנס בעקבות המתלונן כפי שעשה המערער, ולבסוף מבצע מעשה סדום בקטין כמעט באותה צורה,  ולרוב באותו המקום – וגם זאת, כפי שעשה המערער לכאורה. האומנם יתכן?

...כך או אחרת, דומה כי על מנת לבצע מעשים זהים כגון אלו, היה על המערער (לזרובסקי) ושניידר לתאם ביניהם את מזימתם (או לכל היותר שהמערער יספר לשניידר, העובד אשר הגיע לאחרונה למועדון, על שעולל למתלונן). ברם, למרות שהוכח שהשניים עבדו תקופה קצרה במקביל וחלקו היכרות שטחית, לא השתכנעתי כי היה ביניהם קשר עמוק דיו אשר בגדרו יחלקו את סטיותיהם המיניות, דרכי הפעולה למימוש פעילות עבריינית, איתור קרבנות פוטנציאליים ושימוש בלשון הפיתוי, והכול תוך גישור על פערי השפה האדירים ביניהם. 

...לא להגנה, הנהנית מחזקת החפות, הפתרונים. משלא עלה בידי התביעה להפיג חששות אלו מקרבי, חושבני כי נותר בנקודה זו ספק משמעותי בדבר אשמתו של המערער".

לסיכום דבריו קובע שופט בית המשפט העליון ס. ג'ובראן: 

"לזרובסקי , כבר אינו אדם צעיר וסובל מבעיות בריאותיות קשות. כבר למעלה מעשור מהווה פרשה זו, למרבה הצער, הציר סביבו נסובים חייו,  משסיים לזרובסקי  לרצות את עונש מאסרו, גייס את שארית כוחותיו כדי להיאבק על טיהור שמו הטוב והסרת הרבב שדבק בו עם הרשעתו. 

את חירותו של לזרובסקי  לא נוכל  להשיב ועל כך אני מצר. ברם, אולי יהא משהו בפסק דין זה בכדי להשיב לו את שמו הטוב חזרה ולהעניק לו נחמה פורתא." 

לאחר שזוכה אמרה בתו של לזרובסקי:

"...אבא שלי עבר התקף לב בגלל זה, הפך להיות שבר כלי. כל הסיפור פשוט פירק אותנו - אבל האמנו בו לאורך כל הדרך. אף פעם לא היה לנו ספק איתו, גם אבא לא היה מוכן להודות בשום מצב בדבר שאותו לא עשה. תמיד אמרנו שיש צדק ושיש צדק משפטי, אבל היום התברר שהם התאחדו לדבר אחד".

"כולם איבדו תקווה, אבל לא ויתרתי. עכשיו נעשה צדק"