עמוס ברנס – ששת השוטרים העידו שקר כאיש אחד - 19 שנים אחרי ששוחרר מהכלא זוכה ברנס מרצח החיילת רחל הלר

ב-4 באוקטובר 1974 נמצאה גופתה של החיילת רחל הלר בסמוך לקיסריה. על הגופה נמצאו סימני התעללות ואלימות קשים.

עמוס ברנס (אשר הייתה לו היכרות עם הלר) נעצר לחקירה אך שוחרר לביתו לאחר שמסר אליבי.

על רקע מתקפה תקשורתית כנגד אזלת ידה של המשטרה (שני צוותי חקירה מיוחדים כשלו בפיענוח הפרשה שהסעירה את המדינה), הוקם צח"מ בראשותו של סנ"צ שאול מרכוס.

לצוות הובטח בילוי של סוף שבוע עם נשותיהם במלון "דן קיסריה" אם יצליחו לפענח את הרצח.

ב-14 באפריל 1975, כחצי שנה לאחר הרצח, עצר הצח"מ את ברנס.

על מנת שלא לחשוף את מטרת המעצר העיד פקד אלבז, אחד מחוקרי הצח"מ, בשבועה, עדות שקר בפני שופט המעצרים שלפיה ברנס נחשד בביצוע מעשים מגונים בשתי בחורות ובנער באזור השרון.

ברנס נעצר אפוא בעילת שווא, הוחזק בבידוד ללא יכולת פגישה עם עורך דין מבלי שלבני משפחתו יכולת לאתרו, והועבר בין מתקני משטרה שונים.

לאחר שלא ישן במשך ארבעה ימים ושלושה לילות, שבמהלכם הוכה, בתאריך 17.4.75 מסר ברנס הודאה ברצח החיילת רחל הלר, ולמחרת אף שיחזר את הרצח בפני חוקרי המשטרה.

שנים מאוחר יותר סיפרו השוטרים בהודעות שמסרו, כי הם התרשמו שברנס סובל מבעיות נפשיות...

ברנס חזר בו מהודאתו והעיד במשפט הזוטא (לגבי קבילות ההודאה) כי ההודאה נגבתה ממנו לאחר שלא ישן במשך ארבעה ימים ושלושה לילות, שבמהלכם הוכה על ידי חוקריו.

ברנס העיד כי חקירת המשטרה לוותה גם בפיתויים שונים מצד החוקרים, ובאיומים שיעצרו את בני משפחתו. עוד העיד ברנס, כי השחזור שביצע לא היה חופשי ומרצון, וכי כאשר נקטע השחזור עקב סירובו להמשיך, הגיע סנ"צ מרקוס למקום השחזור ונהג כלפיו באלימות, עד אשר ניאות לשתף פעולה עם חוקריו. ברנס הסביר, כי הודה ברצח על-מנת לשים קץ ללחצי החקירה, מתוך מחשבה שיוכל להסביר בעתיד שהודאתו אינה אמת.

אל מול עדותו זו של ברנס העידו אנשי המשטרה כאיש אחד, כי לא היו דברים מעולם.

בית המשפט המחוזי מתח ביקורת על התנהלותו של צוות החקירה (עקב היעדר רישום מהלך החקירה כנדרש) אך פסק כי, לגופם של דברים, משמציבים את עדותו היחידה של ברנס אל מול עדויות שורה ארוכה של חוקרי משטרה מנוסים, יש לאמץ את גרסת המשטרה.

בית המשפט הרשיע את ברנס ברצח על סמך הודאתו, וב- 14.1.76 גזר עליו מאסר עולם.

במסגרת הערעור, קיבל ביהמ"ש העליון את קביעותיו של בית המשפט המחוזי, שלפיהן לא הופעלו על ברנס אמצעי לחץ כלשהם – פיזיים או פסיכולוגיים - וכי הודאתו של ברנס ניתנה מרצונו הטוב והחופשי.

השופט השלישי בהרכב, חיים כהן, גרס, כי גם אם הופעלו אמצעי לחץ על ברנס, הרי שלא היה באמצעים אלה כדי לשבור את כוח התנגדותו של ברנס ולשלול את רצייתו בהודאתו.

משכך, נדחה הערעור.

בקשה שהגיש ברנס ל"דיון נוסף" (ערעור נוסף בהרכב מורחב) בעניינו נדחתה.

כעבור כשנתיים הגיש ברנס, מתוך הכלא, בקשה ל"משפט חוזר".

נשיא בית המשפט העליון, יואל זוסמן דחה את הבקשה בקצרה, בנימוק כי לא נמצאה כל ראיה חדשה היכולה לסייע לברנס בטענותיו (כנדרש בסעיף 9 לחוק בתי המשפט, תשי"ז 1957-שהיה אז בתוקף).

על רקע פניות חוזרות ונשנות של ברנס מבין כתלי בית הסוהר, ובעקבות המימצאים שחשף ניצב משנה בדימוס, עזרא גולדברג (שטען כי בתיק ברנס בוצעו עוולות קשות ע"י חוקרי הצח"מ - בראשות מרקוס), פתחה בשנת 1980 המשנה ליועמ"ש, עוה"ד יהודית קרפ, בבדיקה מקיפה של הפרשה.

דו"ח קרפ הצביע על שורה ארוכה של ממצאים, שהציפו שאלות ועוררו ספק בקשר להרשעתו של ברנס – הן ממצאים הנוגעים להתנהלות המשטרה בפרשה (שמקימים חשש כי הרשעת ברנס נסמכה על עדויות שקר), והן ממצאים וראיות המעוררים ספק בהרשעת ברנס – אשר לא עמדו בפני בית המשפט המחוזי.

פיקהולץ: "אני אעשה ממנו קציצות"

פקד עוזי נבות, ראש המעבדה הניידת של המז"פ, שהסריט את השחזור בווידיאו, העיד במשפט כי מרקוס לא נכח בשחזור.

ברם (לאחר שקיבל נבות מעמד של עד-מדינה והתחייבות ממפכ"ל המשטרה שאם ימסור עדות מלאה ואמיתית לא יינקטו כנגדו צעדים שיפגעו במעמדו במשטרה), נבות הודה כי שיקר בעדותו במשפטו של ברנס. לדברי נבות, ברנס הפסיק במהלך השחזור לשתף פעולה. השחזור הופסק למשך כחצי שעה, ואז:

"ראיתי את מרקוס מגיע בצעדים מהירים כשפניו אדומות מכעס ונכנס עם חלקו העליון של גופו... לתוך המכונית תוך כדי צעקות. באותה עת יחיאל פיקהולץ היה נע על השוליים של הכביש... ותוך כדי מתן מכת אגרוף בכף ידו השניה היה אומר בזעם "אני אעשה ממנו קציצות", וחוזר על משפט זה כמה פעמים. באותה עת אני הספקתי לזהות... שמרקוס דוחף את ידיו לכוון ברנס כשברקע שמעתי צעקות". (גרסתו זו נתמכה גם בעדויות איש מז"פ ונהג הצח"ם).

נבות סיפר עוד לחוקריו, כי לאחר שהבין שכל ששת השוטרים העידו כאיש אחד כי מרקוס לא נכח בשחזור, הוא התקומם כנגד כך, ואף ציין בשיחה שערך עם ראש אגף החקירות במשטרה שהוא איננו מוכן להעיד עדות-שקר. לדברי נבות, נאמר לו כי טעותו של מרקוס היא פרט "לא חשוב" שאין זה ראוי לפגוע בגינו ב"מה שהושג" לאחר ששני צח"מים נכשלו בפענוח הפרשה, וכי המשטרה תדאג לכך שהתובע במשפטו של ברנס, יימנע מלזמן את נבות להעיד במשפט הזוטא.

נבות סיפר שלאחר שנסתיים משפט הזוטא נקרא אף הוא להעיד בעניין הצילום, ואז, לאחר שכבר נתקבלה עמדת המשטרה במשפט הזוטא, בחר נבות שלא לסותרה.

שני שוטרים הודו כי ראו את החוקר אלבז מכה את ברנס.

עוד הצביע דו"ח קרפ על כך ששני שוטרים הודו כי ראו את החוקר אלבז מכה את ברנס, בניגוד לעדויות השוטרים בבית-המשפט המחוזי.

כן הצביע הדו"ח על הודעה של ד"ר בלוך (רופא מן המכון לרפואה משפטית באבו-כביר שבפניו הובא ברנס), שבה לא שלל את האפשרות שברנס אומנם התלונן בפניו על מכות שספג, וזאת בניגוד לעדותו של ד"ר בלוך במשפט.

דו"ח קרפ הוסיף והצביע על חשד להדחת אחד מעדי התביעה במשפט - מקס בוחבוט - שבעדותו במשפט הפריך את האליבי שמסר ברנס, שלפיו השניים נסעו יחדיו באוטובוס בליל הרצח.

בוחבוט סיפר, כי יום לפני עדותו במשפט הופיע פקד אלבז, אחד מחוקרי הצח"מ, בביתו, ועל-מנת "לרענן" את זכרונו של בוחבוט הקריא לו את הודעתו הראשונה. (בוחבוט תיקן את הודעתו במשטרה בהודעה שניה שמסר).

בוחבוט ציין בפני אלבז שמסר במשטרה הודעה שניה מתקנת, אך פקד אלבז לחץ עליו להיצמד להודעתו הראשונה ואמר לו שהיא הייתה "עשר" ושלא כדאי לבוחבוט, שעבד אז בשירות-המדינה, לשנותה ו"להסתבך". בוחבוט, הגם שזעם על לחציו של אלבז, הודאג מהעניין, לא ישן היטב באותו לילה, הלך למשפט, לדבריו, "כמו רובוט". שם נשאל רק על הודעתו הראשונה, ובה דבק.

יש לתת לברנס את יומו הנוסף בבית-המשפט

"צירוף מכלול הספקות האמור לראיות החדשות, שהעלתה חקירת המשטרה, מוביל למסקנה כי מן הצדק יהיה ששאלת הספק הסביר תוכרע מחדש בהליך משפטי וכי יש לתת לברנס את יומו הנוסף בבית-המשפט".

במהלך שהותו בכלא המשיך ברנס לטעון לחפותו, וסירב לבקש חנינה או את קציבת עונשו.

ברנס סיפר כי חנא חדד, ראש הצח"ם הראשון, ביקרו בכלא כנציג המטה הארצי של המשטרה, וניסה לשכנעו להגיש בקשת חנינה, תוך שהבהיר לו כי בקשה זו תיענה בחיוב, אך ברנס עמד בסירובו.

השופט חיים כהן, שישב בהרכב השופטים שדחה את ערעורו של ברנס לבית-המשפט העליון, ביקר אף הוא את ברנס בתאו מספר פעמים.

ברנס טען כי השופט חיים כהן שכנעו להסכים לצאת מהכלא, ולנהל את מאבקו להוכחת חפותו ולטיהור שמו מחוץ לכותלי בית-הסוהר.

אף כי ברנס עצמו לא ביקש זאת, קצב נשיא המדינה (בהמלצת שר המשפטים) את עונשו של ברנס ל-12 שנות מאסר (מהן ניכתה וועדת השחרורים שליש, בשל התנהגותו הטובה של ברנס בכלא).

בחודש יוני ‎1983, כשמונה שנים בלבד לאחר שנאסר, שוחרר ברנס.

ב-14 במרס 2002 הורתה נשיאת ביהמ"ש העליון, דליה דורנר, על עריכת משפט חוזר לעמוס ברנס, תוך שהיא מציינת:

"איני בטוחה עוד כלל ועיקר באשמתו או בחפותו של ברנס. אפשר שהמית את רחל הלר, אפשר שלא. בסופה של פרשה זו רק דבר אחד ברור לי - בהליך הרשעתו של ברנס נפלו פגמים חמורים. שוכנעתי, כי בפגמים אלו, הרובצים לפתחה של המדינה, בצירוף האפשרות כי מודעות להם הייתה משנה את תוצאות משפטו של ברנס, די כדי להורות על קיום משפט חוזר".

כחודש לאחר מכן נפטר השופט חיים כהן. בטרם נפטר התקשר ממיטת חוליו לשופטת דורנר והודה לה בהתרגשות על שתיקנה את העוול, שהוא עשה, לדבריו.

הייתה זו שיחת הטלפון האחרונה בחייו.

עמוס ברנס השתתף בהלווייתו של השופט חיים כהן והיה מנושאי ארונו.

בסופו של יום בחרה התביעה שלא לנהל משפט חוזר בעניינו וחזרה בה מכתב האישום.

ב-11 בדצמבר 2002 זיכה בית המשפט את ברנס "זיכוי אילם" מבלי לשמוע ראיות ומבלי לקבוע אם ביצע את המעשים המיוחסים לו אם לאו.

ב-4 באוגוסט 2010 פסק בית המשפט כי המדינה תפצה את ברנס בסך של חמישה מיליון שקלים.

ימים ספורים לאחר מכן התבשר ברנס כי חלה בסרטן.

ב-3 בספטמבר 2011 נפטר עמוס ברנס.