בסופו של יום, שופטים הינם בני אדם המושפעים מהלך הרוח הציבורי, ואשר לא אחת מונעים מדעות קדומות, מתבססים על עדי שקר הנחזים מהימנים, ואף טועים טעויות אנוש ככל בן תמותה.
מעבר לכך – נשאלת השאלה מהו הרף אותו יציב לעצמו שופט כדי למלא אחר דרישת החוק. האם "מעבר לספק סביר" עולה כדי התרשמות השופט כי האשמה הוכחה מעבר ל98% או רק 95%?
המחקרים קובעים כי מרבית השופטים מסתפקים בהוכחת אשמה אשר נעה בין 95 ל- 98 אחוזים. משכך קובעים המחקרים כי הרשעות השווא עולות כדי שניים עד חמישה אחוזים מכלל ההרשעות.
אין מדובר בסטטיסטיקה תיאורטית או בנוסחאות מתמטיות סבוכות – מדובר בחשבון פשוט ובסיסי.
נניח כי שופט מחליט להרשיע אדם לאחר שהתרשם כי הוכחה אשמתו מעבר ל-95%, משמע – מתוך כל מאה מורשעים – חמישה חפים מפשע. מתוך כל אלף - חמישים ומתוך סך של כעשרת אלפים אסירים (סך האסירים הפליליים המאכלסים בממוצע את בתי הכלא במדינת ישראל- בנוסף לאלפי אסירים ביטחוניים)- חמש מאות מצויים מאחורי סורג ובריח על לא עוול בכפם.
משמע - בכל רגע נתון כלואים במדינת ישראל בין מאתיים לחמש מאות בני אדם, כמונו וכמוכם, על לא עוול בכפם.
כמות המורשעים הכוללת (לרבות אסירים, אסירים שהשתחררו ומסתובבים עם אות קין ומורשעים שלא נשלחו לכלא אך נענשו באופנים אחרים), בלתי נתפסת ממש - מדובר באלפי בני אדם חפים מפשע.
