סולימאן אל-עביד – רצח חנית קיקוס אביה של הנרצחת: "כולם יודעים שאל עביד הוא לא הרוצח"

ב-10.6.93 בערב, יצאה חנית קיקוס בת ה-17 את ביתה באופקים בכוונה להגיע לחגיגת יום ההולדת של חברה בבאר שבע בטרמפים. משלא הגיעה לבית חברה ולא שבה לביתה, החלו חיפושים אחריה. משלא נמצאה, הוכרזה כנעדרת.

סולימאן אל עביד, בדואי בן ארבעים מרהט, נשוי עם ילדים, אשר סבל מפיגור שכלי, עבד במשמרות לילה (בין חצות ל-6:30 בבוקר) כנהג שופלדוזר שכיסה את האשפה במטמנת האשפה "דודאים" (הממוקמת בין אופקים לבאר שבע). 

נהג משאית אשפה, סיפר למשטרה כי כששאל באותו הערב  את אל עביד מדוע הוא יושב ברכב במטמנה ולא נוהג בשופלדוזר, סיפר לו אל עביד כי השומר מקיים יחסי מין עם בחורה בצריף והוא לא רוצה להפריע לו.

השומר הכחיש שעשה כן, אך הוסיף כי באותו הערב הגיע אל עביד, שלא כמנהגו, למִטמנה בשעה 22:30 ברכבו הפרטי, (לבדוק את כמות האשפה – לדבריו) שהה במקום זמן קצר, שטף את מכוניתו, אמר שישוב לעבודה כרגיל בחצות, ועזב את המקום.

שמונה ימים לאחר הרצח הוחלט לעצור את אל עביד. אל עביד אמר לשוטר שהגיע לעוצרו: "ידעתי שתבואו אלי". 

אל עביד הכחיש כל מעורבות, טען כי היה בערב בביתו ויצא לעבודה בשעה 23:00 לערך.

לאחר שלשה ימים בהם הכחיש, הודה אל עביד בפני מדובב שהוכנס לתאו, בכך שאסף בחורה ברכבו, אנס אותה, והשליך אותה מהרכב "בתוך בורות ליד הכביש". 

בעקבות זאת נלקח אל עביד לחקירה נוספת בה הודה שאסף את חנית ברכבו בצומת גילת (המצויה כארבעה קילומטרים מתחנת הטרמפים שבה המתינה חנית), אנס אותה בחורשה בצד הדרך, היכה וחנק אותה והשליכהּ מרכבו לעבר גשרון בסמוך למחנה-הצבאי "שדה תימן", (המצוי במרחק של כ-8 קילומטרים מבאר-שבע לכיוון אופקים). חקירה זו הייתה היחידה שלא תועדה באמצעות הקלטה. 

כשחזר לתאו סיפר אל עביד למדובב כי הודה בדבר שקר. 

באותו הלילה הודה אל עביד בשנית, שיחזר לראשונה את מעשיו, ולקח את החוקרים אל הגשרון שלידו, לפי טענתו, השליך את הגופה. חיפושים במקום העלו חרס. 

בדיון להארכת-מעצר אמר אל עביד לשופטת כי "זה לא נכון. אני לא מרגיש טוב. אני אומר שכבר נשברה הצלחת. זה נכון שאני הודעתי שרצחתי ואנסתי את חנית קיקוס. אין לי מה להגיד מעבר לכך". השוטר שליווה את אל עביד בדרכו לבית-המשפט, סיפר כי עם יציאתו מהדיון אמר לו אל עביד: "איזו טעות עשיתי, מגיע לי למות על מה שעשיתי" ובהמשך, כשפגשו את אמו ואת אשתו, צעק להן אל עביד "סיפרתי להם הכל, תעזבו אותי". עוד אמר אל עביד באותה נסיעה "מגיע לי למות… חבל שלא קברתי את עצמי איתה, מגיע לי למות על הטעות שעשיתי שלא קברתי את עצמי במקומה".

בחקירות הבאות הודה אל עביד גם בפני חוקרים נוספים, והשתתף בשחזור נוסף.

בעקבות ביקור עורך-דינו של אל עביד בתא המעצר, ב-28.6.1993, חזר בו אל עביד מהודאותיו ואמר לחוקריו כי "כל מה שאמרתי שיקרתי".

לאחר מכן הודה אל עביד מספר פעמים נוספות. במסגרת הודאות אלה שינה אל עביד את גרסתו וטען כי השליך את הגופה במִטמנה שבה עבד. חרף חיפושים נרחבים שבוצעו במקום, לא נמצאה הגופה.

אף שגופתהּ של חנית לא נמצאה באותו שלב, ובהתבסס על הודאותיו, הוגש כנגד אל עביד כתב-אישום בגין אינוס ורצח. 

אל עביד טען כי הודאותיו לא היו אמת. 

שופטי הרוב בבית-המשפט המחוזי, (סגן הנשיא ג’ גלעדי והשופט צ’ סגל) דחו את הטענה וקבעו כי ניתן להרשיע את אל עביד על בסיס הודאותיו, בשים לב לכך שקיימות ראיות סיוע תומכות - התנהלותו המוזרה  כשהגיע למִטמנה מוקדם מהרגלו, העובדה שידע לתאר את החורשה שבה ארע לטענתו האונס ואת המראה של חנית. 

שופטי הרוב קיבלו את עמדת המדינה שלפיה גופתהּ של חנית אכן קבורה במִטמנה ושבשל כמויות האשפה העצומות לא ניתן היה למצאהּ. 

השופט נ’ הנדל (בדעת מיעוט) סבר כי יש לזכות את אל עביד מחמת הספק. לעמדתו נותרו תהיות ואי-התאמות רבות המכרסמות ביכולת לבסס ממצא על ההודאות ומעוררות ספק סביר.

אל עביד הורשע ברוב דעות באינוס וברצח.

ב-11.6.1995 (לאחר ההרשעה והגשת ערעור שטרם נדון), נמצאו שרידי גופתה של חנית, במקום שונה לחלוטין מהמקומות שבהם טען אל עביד שהטמין את הגופה. 

פסק הדין בוטל והוחזר לבית המשפט המחוזי  למתן פסק-דין חדש. 

ביום 15.2.1996 ניתן פסק-דין שני. גם הפעם הורשע המבקש ברוב דעות (סגן הנשיא ג’ גלעדי והשופט צ’ סגל). אשר נותרו בעמדתם כי ניתן להרשיע את המבקש בהתבסס על הודאותיו וכי ישנן די ראיות סיוע התומכות בכך. 

השופט ג’ גלעדי סבר כי אין נפקא מינא שהגופה נמצאה במקום שונה מהמקום שבו טען אל עביד שהטמין אותה (שכן היה לו די זמן להסתיר את הגופה במקום הִמצאהּ).

השופט סגל ציין כי לא הופעלו על אל עביד לחצים וכי המדובב נקט טקטיקות פסיכולוגיות כדי להביא את המבקש בכישרון רב להסיר את מחסומיו וכדי לגרום לו להודות. אף שמציאת הגופה במקום שונה מזה שבו הודה המבקש מהווה "נקודה קונפליקטואלית" כלשונו, קבע השופט סגל כי אין בכך כדי להקהות את עוקצן של ההודאות.

השופט נ’ הנדל נותר איתן בעמדתו כי יש לזכות את המבקש, אך כעת זיכוי מלא. לעמדתו, הראיות שהוצגו מצביעות על הוכחת אי-אשמתו של אל עביד וזועקות על אשמו של אחר; אל עביד, כך מסקנתו, "נפל קורבן למוצא פיו אך לא למעשה ידיו". 

הערעור

בערעור בבית המשפט העליון נחלקו הדעות. 

השופט א’ גולדברג היה בדעה כי יש לקבל את הערעור ולזכות את המבקש מכל האישומים. לעמדתו, ההודאות והראיות אינן מסתדרות לכדי תמונה סדורה ונושאים רבים נותרו ללא מענה. 

השופט קדמי סבר כי יש לקבל את הערעור ולזכות את אל עביד מהרשעתו ברצח, אולם יש לדחות את הערעור לעניין האונס. 

המשנה לנשיא ש’ לוין סבר כי אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית-המשפט המחוזי ולפיכך יש לדחות את הערעור.          

התוצאה הייתה כי הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור לעניין הרצח ולדחות את הערעור לעניין האונס. 

התיק הוחזר לבית-המשפט המחוזי, אשר העמיד את עונשו של אל עביד על שתים-עשרה שנות מאסר.

דיון נוסף

לבקשת הצדדים התקיים בבית המשפט העליון "דיון נוסף" - בפני הרכב מורחב בן תשעה שופטים.

דעת הרוב (מפי השופט ת’ אור ובהסכמת הנשיא א’ ברק, המשנה לנשיא ש’ לוין והשופטים מ’ חשין, ט’ שטרסברג-כהן וא’ מצא) הייתה כי יש להרשיע את אל עביד ברציחתהּ ובאינוסהּ של חנית.

דעת המיעוט (השופטים א’ גולדברג וד’ דורנר) הייתה כי יש לזכות את אל עביד משתי העבֵרות.

השופט י’ קדמי נותר איתן בדעתו כי יש לזכות את אל עביד מהרצח ולהרשיעו באינוס.

לנוכח ההרשעה, נקבע כי אל עביד ירצה מאסר עולם.

במהלך השנים הגיש אל עביד שתי בקשות לחנינה.

בקשה למשפט חוזר

בשנת 2013 הגיש אל עביד בקשה לקיום "משפט חוזר" בה טען:

"... החוקרים הפחידו אותי ואמרו לי שרצחתי ושאנסתי בחורה. ...החזיקו אותי בחדר [שבו] כל הקיר היה מלוכלך בדם… כמה פעמים חשבתי להתאבד ולגמור את הכול… שמו אותי בשירותים עם אזיקים… 

כשהמשכתי להכחיש ולטעון לחפותי, חוקר בשם אבוקסיס צעק עלי שאני משקר ושאני רוצח ונתן לי סטירה חזקה מאוד על אוזן ימין... כך נגרם נזק באוזן. 

...כשהמשכתי להכחיש אבוקסיס הורה לי להוריד את הבגדים. ...אבוקסיס התחיל לשחק לי בבולבול עם מקל שהיה לו... הוא עשה זאת בפני השוטרים האחרים שהיו שם. ...איימו עלי שאם אמשיך להכחיש יעצרו גם את אמא שלי, את אשתי ואת הבת שלי ויפשיטו אותן לפני. ...הרגשתי שאין לי כבוד יותר ואז אמרתי שאני מוכן להודות בכל מה שיבקשו”.

בנוסף טען אל עביד כי הודאותיו אינן עולות בקנה אחד עם הראיות שהתגלו:

אל עביד טען כי הודה שאסף את חנית מצומת גילת, (המצוי כארבעה קילומטרים מצומת אופקים, בו עצרה טרמפים). במשפט לא נענתה השאלה כיצד הגיעה חנית מצומת אופקים לצומת גילת. 

מאידך: נהג נוסף, ניסימיאן, העיד במשטרה כי אסף נערה (אותה זיהה כמעט בוודאות כחנית) מצומת אופקים ונתן לה טרמפ עד לצומת מצדה (המצוי בקרבה רבה למקום מציאת הגופה). 

אל עביד הודה כי אסף את חנית מצומת גילת – לא צומת מצדה.

אף כי הודעת ניסימיאן נמצאה בתיק החקירה  - היא לא הוגשה במשפט.

ב-12 בפברואר 2015 דחתה נשיאת ביהמ"ש העליון, מרים נאור, את הבקשה:

"...אין לכחד, לא לכל שאלה שהועלתה יש תשובה. כך, למשל, אין אנו יודעים עד היום את כל מהלכיה של חנית ביום האירוע. אולם, אין בעובדה שנותרו שאלות בלתי-פתורות כדי להצדיק קיומו של משפט חוזר. אכן, "יש פעמים שמסכת העובדות הנגלית לעיני בית המשפט איננה מלאה, אך קיומן של שאלות שלא נמצאה להן תשובה אינו משליך על המסקנה המשפטית".

בקשת שר המשפטים

בשנת 2008, לבקשת שר המשפטים, בחנה שופטת ביהמ"ש העליון בדימוס מרים בן פורת את הפרשה. בן פורת סברה כי הרשעת אל עביד בדין יסודה, אך המליצה לקצר את עונשו נוכח היותו בעל פיגור שכלי, השנים הרבות שריצה בכלא והתחושה בציבור נוכח העובדה כי ההרשעה לא ניתנה פה אחד.

בעקבות פנייתו של שר המשפטים קיצר נשיא המדינה, שמעון פרס, את עונשו של אל עביד (שנקצב ל33 שנים) ב6 שנים.

האם הרוצח האמיתי מסתובב חופשי 

רבים וטובים ובכלל זה - השופטים (בעלי דעת המיעוט) שישבו בדין בביהמ"ש המחוזי ובבית המשפט העליון, רבים בציבור הרחב ואף בני משפחת קיקוס, מאמינים כי סולימאן אל עביד חף מפשע וכי הרוצח האמיתי, שמעולם לא נתפס ולא הועמד לדין – מסתובב חופשי. 

ב-17 ביוני 2020, לאחר שריצה 27 שנות מאסר, השתחרר אל עביד מהכלא. 

רפי קיקוס, אביה של חנית ז"ל, טען כי: "כולם יודעים שאל עביד הוא לא הרוצח".