המחוקק הותיר פתח של הגשת בקשת למשפט חוזר.
בס' 31(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד – 1984, קבע המחוקק ארבע חלופות המקימות עילה להגשת בקשה לקיום משפט חוזר.
בית משפט פסק כי ראיה מהותית בתיק שקרית או מזויפת;
הוצגו ראיות חדשות שיש בהן כדי לשנות את תוצאות המשפט;
אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ויש בכך כדי ללמד כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה;
נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.
משכך, בהתקיים אחת מן העילות המנויות בסעיף, ניתן להגיש בקשה למשפט חוזר גם לאחר הכרעת דין חלוטה.
לא.
משפט חוזר – חזקת החפות ישראל, תפעל בלא גביית שכר טרחה, תשלום או כל תמורה אחרת מהפונים אליה או מהמיוצגים על ידה.
היקף הרשעות חפים מפשע במדינת ישראל משמעותי ביותר. הסטטיסטיקות והמחקרים מצביעים על טווח שבין שניים לחמישה אחוזים, קרי -אחד מכל עשרים עד חמישים אסירים יושב במאסר על לא עוול בכפו. מדובר בנתון קשה שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום.
לרוע המזל, זה יכול לקרות לכל אחד ואחת. אין מדובר בתופעה הפוגעת רק בעבריינים מועדים. זה עלול לקרות גם לאנשים נורמטיבים,שומרי חוק, שלא פשעו במאומה. צירוף נסיבות אומלל עלול להוביל בסופו של יום לתוצאה טראגית.
זיהוי שגוי בגין דמיון לאדם אחר, בעלות על רכב דומה, מסדר זיהוי לא תקין בו מנסה הקרבן לזהות את האדם הקרוב ביותר בדמיונו למבצע העבירה, וצירוף נסיבות המוביל את החוקרים אל האדם הלא נכון שאין לו כל קשר לעבירה.
בסופו של יום, שופטים הינם בני אדם המושפעים מהלך הרוח הציבורי, ואשר לא אחת מונעים מדעות קדומות, מתבססים על עדי שקר הנחזים מהימנים, ואף טועים טעויות אנוש ככל בן תמותה.
מעבר לכך – נשאלת השאלה מהו הרף אותו יציב לעצמו שופט כדי למלא אחר דרישת החוק. האם "מעבר לספק סביר" עולה כדי התרשמות השופט כי האשמה הוכחה מעבר ל98% או רק 95%?
המחקרים קובעים כי מרבית השופטים מסתפקים בהוכחת אשמה אשר נעה בין 95 ל- 98 אחוזים. משכך קובעים המחקרים כי הרשעות השווא עולות כדי שניים עד חמישה אחוזים מכלל ההרשעות.
אין מדובר בסטטיסטיקה תיאורטית או בנוסחאות מתמטיות סבוכות – מדובר בחשבון פשוט ובסיסי.
נניח כי שופט מחליט להרשיע אדם לאחר שהתרשם כי הוכחה אשמתו מעבר ל-95%, משמע – מתוך כל מאה מורשעים – חמישה חפים מפשע. מתוך כל אלף - חמישים ומתוך סך של כעשרת אלפים אסירים (סך האסירים הפליליים המאכלסים בממוצע את בתי הכלא במדינת ישראל- בנוסף לאלפי אסירים ביטחוניים)- חמש מאות מצויים מאחורי סורג ובריח על לא עוול בכפם.
משמע - בכל רגע נתון כלואים במדינת ישראל בין מאתיים לחמש מאות בני אדם, כמונו וכמוכם, על לא עוול בכפם.
כמות המורשעים הכוללת (לרבות אסירים, אסירים שהשתחררו ומסתובבים עם אות קין ומורשעים שלא נשלחו לכלא אך נענשו באופנים אחרים), בלתי נתפסת ממש - מדובר באלפי בני אדם חפים מפשע.
לפעמים נובעת ההרשעה מטעות שיפוטית, ולעיתים הדבר נובע מהתנהלות לא ראויה מצד המשטרה והפרקליטות. יתרה מזאת – לפעמים הרשעת השווא מושתתת על הודאה שקרית של חשוד או נאשם בשל חוסר יכולתו להתמודד עם המערכת הדורסנית.
אזרחים שלא פשעו מגיעים להסדרי טיעון, מודים בעבירות שלא ביצעו ומרצים עונשים כבדים על לא עוול בכפם.
הנתון המטריד ביותר הוא המסקנה כי תופעה זו עלולה לפקוד כל אחד ואחת מאיתנו.
חקירה בתנאים קשים, פיזיים ונפשיים, מובילות אף אדם חף מפשע להישבר ולהודות במעשה שלא עשה.
בתי המשפט נוטים לייחס להודאה באשמה משקל שאין כל דרך להתמודד עמו. חזרה מהודאה ונסיבות החקירה וההודאה אינן מהוות טיעון שיש בו כדי לשנות את התוצאה הצפויה בנסיבות אלה. אף כי הוכח שכמות הודאות השווא המובילות להרשעות שווא גבוהה ביותר והעוולות הנגרמות כבדות משקל, בתי המשפט נוטים להרשיע על סמך הודאות הנתמכות בדבר מה נוסף במשקל נוצה.
