איזון בין סופיות הדיון ועשיית צדק

אין ספק כי יש לאזן בין שני הערכים הנחוצים לניהול חברה מתוקנת – סופיות הדיון מול האפשרות לתקן טעות שנפלה בהרשעתו של אדם.

בסוגיה זו יפים דבריו של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, כפי שהובאו בהחלטתו בעניין הבקשה למשפט חוזר מטעם משה עזריה. 

מחד:

" הערך האחד הוא הצורך להבטיח מנגנון דיוני אשר יאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם. מעשה השפיטה הוא מעשה אנוש, וככל אנוש גם השופט עשוי לטעות. "מטבע הדברים לא קיימת, וטרם נוצרה, באיזו ארץ שהיא מערכת משפט העשויה לפעול בשלמות וללא תקלה ולעשות צדק מוחלט בכל מקרה ומקרה" (השופט אגרנט בבג"צ 177/50 ראובן נ' יושב ראש וחברי המועצה המשפטית, פ"ד ה 737). חברה נאורה מוכנה לשקול מחדש החלטותיה שמא שגתה, ושפיטה נאורה מוכנה לבדוק עצמה, שמא נפלה טעות בהרשעת אדם. אין לך דבר הפוגע יותר באמון הציבור בשפיטה מאשר התחושה כי השפיטה סגרה עצמה ונעלה הדלת מפני כל אפשרות לתקן הרשעה שלא כדין. אכן, כוחה של שפיטה ואיתנותה באים לידי ביטוי בפתיחות ליבה ובנכונותה לבדוק עצמה ולהודות בטעותה".

מאידך:

"הערך האחר הוא סופיות הדיון. להתדיינות המשפטית - לרבות ההתדיינות הפלילית - צריך להיות סוף. אינטרס הציבור הוא, כי יהיה סוף להתדיינות:

   Interest rei publicae ut sit finis litium. 

אכן, מי שהיה לו יומו בבית המשפט, ודינו הוכרע, צריך לראות בכך סוף פסוק. אין זה ראוי לפתוח משפטים מחדש לאחר שנסתיימו". 

הנשיא ברק מביא בעניין זה את דברי פרופסור ש.ז. פלר:

"פסק הדין הסופי צריך להתאפיין ביציבות כמעט מוחלטת; אחרת מעמידים בסכנה גמורה את כל יעילותו החינוכית והמרתיעה". 

ומוסיף:

"אכן, פתיחת שערי בתי המשפט, לתקיפה שאין לה סוף של פסקי דין שעברו את מלוא ההליך הפלילי, סופה ערעור מוחלט של הביטחון והיציבות במשפט".

לסיכום הדברים:

"נקודת המוצא הינה סופיות הדיון. עם זאת, כאשר קיימות ראיות או עובדות נוספות העשויות לשנות את תוצאות המשפט - אפילו אין הן ראיות חדשות, ואפילו ניתן היה להביאן במשפט - ניתן לפגוע בסופיות הדיון, ולאפשר משפט חוזר.