הודאות שווא

הדעה הרווחת בציבור הרחב ובקרב רבים במערכת המשפטית היא כי - אם אדם הודה בביצוע מעשה, אין כל  ספק כי  עשה את המעשה בו הודה.

בפועל לא כך הם פני הדברים – המציאות רחוקה מכך. 

חקירה בתנאים קשים, פיזיים ונפשיים, חרדות, מניפולציות בלתי ראויות מצד חוקרים מניפולטיביים ומיומנים המנצלים חולשות אנוש ויחסי כוחות בלתי שווים, מובילים לא אחת אדם חף מפשע להישבר ולהודות במעשה שלא עשה.

מניפולציות חקירתיות בלתי ראויות מובילות לאין ספור הודאות שווא המובילות לאין ספור הרשעות ומאסרי שווא.

בתי המשפט נוטים לייחס להודאה באשמה משקל שאין כל דרך להתמודד עמו. חזרה מהודאה תוך ציון נסיבות ההודאה ואופי החקירה, במרבית המקרים, אינה מהווה טיעון שיש בו כדי לשנות את התוצאה הצפויה בנסיבות אלה. אף כי הוכח שכמות הודאות השווא המובילות להרשעות שווא גבוהה ביותר והעוולות הנגרמות כבדות משקל, בתי המשפט נוטים להרשיע על סמך הודאות הנתמכות בדבר מה נוסף, לפעמים במשקל נוצה.

בנובמבר 1993 מינה שר המשפטים וועדה בראשות שופט בית המשפט העליון אליעזר גולדברג, לבחינת המצב המשפטי באשר להרשעת נאשם על סמך הודאתו בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר. 

"לדעת הוועדה ראוי הוא כי הרשויות החוקרות, רשויות התביעה וכן בתי המשפט לא יאמצו כלל גורף לפיו "יש צורך בהוכחות חזקות ביותר, כדי לעורר ספק באמיתותן של ההודאות"  

הכלל נקבע בשנות ה-50 על ידי בית המשפט העליון בפרשת אבן זיאת, ולאחר חקירה ולימוד מעמיקים של תופעת הודאות השווא, ראתה וועדת גולדברג לצאת חוצץ כנגד כלל זה, ולשלוח מסר ברור, על כל המשתמע מכך, באשר ליכולת ההסתמכות על הודאת נאשם לבדה.