לאחר הערעור (או במקרים נדירים - הדיון הנוסף) הופך פסק הדין לחלוט וההרשעה הופכת סופית ומוחלטת. לא קיימים הליכים נוספים שיש בהם כדי להפוך את הקערה על פיה ולהביא לזיכוי. סתימת הגולל על האפשרות לזיכוי הינה פועל יוצא של "סופיות הדיון".
במטרה לבסס שלטון חוק וחברה מתוקנת קיים הצורך המתבקש לקדש את "סופיות הדיון". ברם, לפרקים יש צורך בסייגים לכללים הנוקשים ביותר בכדי לתקן עוולות קשות מנשוא. נדמה כי אין עוולה קשה יותר, מצד המדינה, מאשר הרשעת ומאסר שווא של חפים מפשע.
כפי שכתב שופט בית המשפט העליון, חיים כהן, במאמרו "ואשיבה שופטיך כבראשונה":
"כל עוד מופקדת השפיטה בידי בשר ודם, אי אפשר למנוע טעויות, ועשיית צדק ומניעת עוול אינן עולות בקנה אחד עם כללי הסופיות. אפילו נאמר שניתן לגלות בעקרון הסופיות צדק פורמלי, צדק מהותי - אין בו"
משכך, ובהתקיים תנאים מיוחדים, הותיר המחוקק פתח תקווה למורשע החף מפשע בדמות המשפט החוזר.