חזקת החפות ורף הספק הסביר שלובים זה בזה

חזקת החפות העומדת לכל אדם ונאשם, אמורה להבטיח כי מערכת המשפט תבחן כל נאשם כאילו הוא זכאי, עד אשר הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר.

שופטת בית המשפט העליון  אילה פרוקצ'יה מבהירה את האינטראקציה בין שני עקרונות היסוד:

"חזקת החפות היא חזקה ראייתית, המחייבת זיכוי נאשם מקום שלא הובאו ראיות מספיקות לאשמתו. יסוד הספק הסביר עוסק בשאלת דיותן ומשקלן של הראיות המפלילות, והוא העונה לשאלה האם הופרכה חזקת החפות, אם לאו. ככאלה, חזקת החפות ועקרון הספק הסביר הם מושגים המשלימים זה את זה. הנטל להוכיח אשמה פלילית מעבר לספק סביר הוא אמצעי בעל חשיבות עליונה בהתמודדות מפני הרשעות שווא שיסודן בטעות עובדתית. ... העיקרון לפיו עדיף שיהלך רשע חופשי משזכאי יורשע שלא כדין עומד ביסוד אמת המידה של הספק הסביר".

כפי שציין שופט ביהמ"ש העליון, סאלים ג'ובראן, בפרשת לזרובסקי:

"על ידי הגבהת הרף הראייתי הנדרש להרשעה, בוחר המשפט להתמודד עם הסכנה האיומה של הרשעת שווא... לפיכך, אומץ הכלל הנורמטיבי על פיו "מוטב לשחרר תשעים ותשעה אנשים שפשעו מאשר להרשיע חף מפשע אחד" (כדברי השופט עציוני ...)".

חרף האמור, סבורים משפטנים כי בפועל, לא אחת נתפס החשוד (בעיני חוקריו) והנאשם (בעיני שופטיו) כאשם כל עוד לא הוכיח את חפותו, ולא אחת יידרש נאשם להוכיח את חפותו מעבר לספק סביר כדי לצאת זכאי בדין.