ההנחה המפוקפקת – אם כל חטאת

הנחת היסוד כי כמעט ואין במקומותינו הרשעות שווא, רווחה במשך שנים רבות בקרב הציבור הרחב במדינת ישראל. 

הנחה זו התבססה על התחושה כי מערכת המשפט הגונה וראויה והשופטים בה מקצועיים, הגונים  ומלומדים - מורמים מעם, נטולי דעות קדומות, נעדרי חולשות אנוש, בלתי מושפעים מאופנות חולפות והלך הרוח בציבור, חסינים מפני פרסומים מגמתיים באמצעי התקשורת, ובעיקר - נטולי מורא ומשוא פנים.

כפועל יוצא מכך אחז הציבור בדעה כי מערכת ראויה שכזו אינה חוטאת בעוולות משפטיות, לא כל שכן בעוולה חמורה כהרשעת שווא. 

תיאוריה זו התבססה גם על הנחה נוספת: השלבים הרבים אותם יעבור אדם בטרם יורשע, ישמשו מסננת ראויה מפני תקלות ועיוותי דין. שוטרי המקוף (שביצעו את המעצר), צוות החקירה המשטרתי המורכב מבלשים וחוקרים הגונים ומיומנים, בפיקוח קצין החקירות, התובע המשטרתי המלומד,  באי כח הפרקליטות המנהלים את התיק בביהמ"ש והממונים עליוהם, שופטי בית המשפט קמא וערכאת הערעור בת שלשה שופטים מכובדים - משמשים כולם מערך הגנתי מבוצר של משוכות ותמרורי אזהרה, מפני עוולות משפטיות והרשעות שווא. 

"לא יעלה על הדעת כי כולם טעו, בזה אחר זה" - יאמר לעצמו כל בר דעת.

טיעון לוגי מרשים שכזה מחייב את המסקנה המתבקשת - אדני הצדק תומכים זה בזה לכדי מגדל צדק מרשים, מרהיב, יציב ומפואר, הנישא לתפארת על גבי יסודות מוצקים. תחנות הבקרה והשלבים הרבים הנדרשים לצורך הרשעת אדם והפיכתו מאדם חופשי מן הישוב לחשוד, לנאשם ובסופו של יום לפושע מורשע המרצה את עונשו, מחייבים כי המערכת תימנע, באחת מ"נקודות הביקורת", מהרשעת אדם חף מפשע. הדעת נותנת כי במקרה של אשמת שווא, יצלצלו פעמוני ההתראה בשלב זה או אחר.

למצער, לא כך הם פני הדברים – בפועל, מדובר בטעות אופטית ובאשליה שאין לה על מה שתסמוך.  

יתירה מכך, לא אחת, תסתמך כל חוליה בשרשרת על החוליות הקודמות לה ותסיר מעל עצמה את חובת הזהירות הנדרשת. 

ברוח האקסיומה לפיה השרשרת חזקה כדי החוליה החלשה שבה – רצף חוליות חלשות יוביל לא אחת, לשרשרת ארוכה של עיוותי דין. 

אין לנו מנוס אלא לתהות מה ישאל את עצמו שופט הדן בתיק.

האם מול עיני השופט תעמוד השאלה הנדרשת - "הנאשם שבפני הודה מרצונו הטוב והחופשי, או שמא "נשבר" בחקירה בשל לחצים ומניפולציות שהופעלו עליו והודה במעשה שלא עשה". 

או שמא יצא השופט מתוך נקודת הנחה כי - "לא ייתכן שהנאשם שבפני "טלית שכולה תכלת". לא יעלה על הדעת כי כל גורמי אכיפת החוק טעו, החל בשוטר המקוף או הבלש (שחשדו בו), דרך החוקר וצוות החקירה המשטרתיים (שחילצו ממנו הודאה), וכלה בתובע המשטרתי או נציגי הפרקליטות  המלומדים (שראו לנכון להגיש כתב אישום ולנהל את התיק בפני). אם הנאשם "צלח" את כל המשוכות הללו, ברור כי יש דברים בגו". 

ערכאת הערעור תוסיף גושפנקא לרשימה ארוכה של גופים מכובדים אשר ראו לנכון להרשיע בסופו של יום. 

"לא יתכן שכולם טעו" יאמר לעצמו האדם הסביר מן היישוב.

נראה כי בעת האחרונה התחילה התפקחות מסוימת מהאשליה כי הכול וורוד במקומותינו.