נציבות קבילות הציבור במשרד הבריאות

הנחת היסוד, כאמור,  היא כי כמעט ואין במקומותינו הרשעות שווא. מערכת המשפט הגונה וראויה והשופטים בה מקצועיים, הגונים  ומלומדים. 

חרף האמור, בסופו של יום מצב הדברים בפועל אינו משקף את הרצוי - שופטים הינם בני אנוש אשר לא אחת מושפעים מהלך הרוח הציבורי, מונעים מדעות קדומות, מבססים הרשעות על עדויות של עדי שקר הנחזים מהימנים, ואף טועים טעויות אנוש ככל בן תמותה.

מעבר לכך – לא ברור מהו הרף אותו יציב לעצמו שופט כדי למלא אחר דרישת החוק להרשיע רק אם הוכחה אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. האם "מעבר לספק סביר" עולה כדי התרשמות השופט כי האשמה הוכחה מעבר ל98% או רק 95%? האם שופט מסוגל לכמת אחוזי הוכחה ולקבוע בכמה אחוזים הוכחה אשמת הנאשם?  

אין מדובר בסטטיסטיקה תיאורטית או בנוסחאות מתמטיות סבוכות – מדובר בחשבון פשוט ובסיסי.

נניח כי שופט מחליט להרשיע אדם לאחר שהתרשם כי הוכחה אשמתו מעבר ל-95%, משמע – מתוך כל מאה מורשעים – חמישה מורשעים חפים מפשע. מתוך כל אלף – חמישים, ומתוך סך של כעשרת אלפים אסירים (סך האסירים הפליליים המאכלסים בממוצע את בתי הכלא במדינת ישראל, בנוסף לאלפי אסירים ביטחוניים)- כחמש מאות מצויים מאחורי סורג ובריח על לא עוול בכפם. לפי השופטים המחמירים (סף הרשעה - 98%) – כ-200 אסירים חפים מפשע.

כמות המורשעים הכוללת (לרבות אסירים, אסירים שהשתחררו ומסתובבים עם אות קין ומורשעים שלא נשלחו לכלא אך נענשו באופנים אחרים), בלתי נתפסת ממש - מדובר באלפי בני אדם חפים מפשע.